אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' מדינת ישראל

פסק דין

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.המערערת הינה אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, אשר עסקה, בין היתר, במתן שירותי תחבורה ב"אזור המפונה" כמשמעותו בחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), וזאת בהתאם לרישיונות שהוענקו לה על ידי משרד התחבורה להפעלת התחבורה הציבורית באזור, ובהתאם לחוזים שוטפים להסעות פרטיות עם גורמים שונים כגון מת"ק, נווה דקלים, תלמוד תורה עצמונה וכו'.

2.בנוסף לשירותי ההסעה שנתנה המערערת באזור המפונה, היא הפעילה מוסך על קרקע שחכרה מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור התעשייה ארז (להלן – המוסך), וכן הקימה שם מפעל פיברגלס, מפעל לפירוק מכללים וגירים, מפעל לפירוק אוטובוסים, מפעל להכנת אוטובוסים למכירה, מתקן לצביעת אוטובוסים, תחנת דלק, ושטחי איחסון ומלאי (להלן – המפעלים).

המערערת היתה אחד העסקים הגדולים ביותר שפונו מאזור התעשייה ארז במסגרת תכנית ההתנתקות.

3.המשיבה הכירה בפעילות המערערת באזור המפונה כפעילות של "סניף" שהיה פעיל ביום הקובע, כמשמעות מונחים אלה בחוק, אולם סירבה להכיר בבקשת המערערת לפצל את פעילותה במסגרת הסניף לשתי תת – פעילויות עסקיות: פעילות ההסעות (שבגינה ביקשה המערערת פיצוי לפי המסלול הפיננסי) ופעילות המוסך והמפעלים (שבגינם ביקשה המערערת פיצוי לפי המסלול הנכסי).

המחלוקת בין הצדדים נוגעת, אם כן, לגבי אופן חישוב הפיצוי בשל פעילותו של סניף המערערת באזור המפונה.

4.המשיבה נתנה שתי החלטות בעניינה של המערערת לגבי חישוב הפיצוי של הסניף – החלטה מיום 19.1.10 (להלן – ההחלטה העיקרית) והחלטה מיום 11.5.10 (להלן – ההחלטה המשלימה).

ההחלטה העיקרית

5.בהחלטה העיקרית קבעה המשיבה כי אין מקום להפריד בין פעילות המוסך לבין פעילות שירותי ההסעות שנתנה המערערת הואיל ומשמעו של פיצול זה – כפל פיצוי למערערת.

המשיבה הסתמכה, בין היתר, על כך שבדוחות הכספיים של המערערת לא קיימת הפרדה של פעילות המוסך, וכן על כך שבמסגרת פעילות המערערת במתן שירותי הסעות כלולות גם פעילויות משלימות כגון שירותי תדלוק, שירותי גרירה, שירותי חניון ושירותי מוסך.

המשיבה קבעה כי מדובר בעסק אחד ולא ניתן לגזור ממנו את אחת מהפעילויות המשלימות, שירותי המוסך, ולהפוך אותה ל"עסק" נפרד הראוי לפיצוי נפרד.

המשיבה אף הביעה ספק האם מדובר בכלל בפעילות של עסק, כלומר בפעילות "בעלת צביון מסחרי", וסברה כי מדובר בפעילות שהינה חלק ממכלול שירותים המבוצעים עבור המערערת עצמה, ואינם בגדר עסק נפרד.

6.כמו כן, קבעה המשיבה כי משלא הוגשו על ידי המערערת דו"חות כספיים מבוקרים לגבי פעילות הסניף בתקופה הקובעת, והואיל ולא הונחה דעתה מהנתונים שהובאו בפניה לגבי פעילות הסניף והכנסותיו – מנועה המערערת לבחור בין פיצוי במסלול הפיננסי לבין פיצוי במסלול הנכסי, כאמור בסעיף 66 רישא לחוק, אלא יש לקבוע את הפיצוי לגבי הסניף של המערערת לפי המסלול הנכסי, כאמור בסיפא לסעיף האמור.

7.לעניין אופן חישוב הפיצוי לפי שווי הנכסים אפשרה המשיבה למערערת להמציא לה ראיות נוספות אשר אכן הומצאו.

ההחלטה המשלימה

8.לאחר שהמערערת המציאה למשיבה את ראיותיה הנוספות, נתקבלה ההחלטה המשלימה שבה קבעה המשיבה כי הראיות הנוספות שהמציאה המערערת בקשר עם פריטי הרכוש הקבוע אינן מאפשרות פיצוי על פי החוק בשל פריטים אלה.

המשיבה קבעה כי הפיצוי שנקבע למערערת בגין הקרקע הינו הפיצוי הנורמטיבי בהתאם לשטח שהיה בבעלותה, כאמור בסעיף 3 (א) לתוספת השלישית לחוק (להלן – התוספת), ולגבי המבנים פוצתה המערערת בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת, בהתאם לרישום בטופס הפחת של המערערת ובצירוף הפרשי הצמדה.

לעניין זה דחתה המשיבה את טענות המערערת כי הסכום שנרשם בטופס הפחת אינו משקף את כלל השקעותיה של המערערת במבנים, וכי יש לקבל שמאות כראיה להשקעות שבוצעו בפועל.

עוד קבעה המשיבה כי אין מקום, בנסיבות הענין, להמליץ בפני הועדה המיוחדת על הגדלת הפיצוי למערערת לפי סעיף 68 לחוק.